פסק-דין בתיק ע"פ 29957-04-13

הנשיא דוד חשין:

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מרדכי כדורי) בת"פ 37765-06-10. בהכרעת דינו מיום 21.05.12 הרשיע בית משפט קמא את המערערים בעבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), וכן הרשיע את המערער 1 (לפי כתב האישום המתוקן) בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

2.      ביום 25.02.13 גזר בית משפט קמא את דינם של המערערים. על המערער 1 השית בית משפט קמא עונש מאסר בפועל למשך 4 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה בקשר לרכב לפי פרק י"א סימן ה1 לחוק העונשין; מאסר של חודשיים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך של 500 ש"ח. על המערער 2 השית בית משפט קמא עונש מאסר בפועל למשך 3.5 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה בקשר לרכב לפי פרק י"א סימן ה1 לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך של 500 ש"ח.

הערעור מכוון נגד הכרעת הדין, ולחלופין נגד גזר הדין.

כתב האישום ופסק הדין של בית משפט קמא

3.      לפי הנטען בכתב האישום (המתוקן), בתאריך 04.01.09 בשעה 16:10 ברח' מרטין בובר 1 בירושלים, התפרצו המערערים לרכב מסוג "אופל", בעל לוחית זיהוי שמספרה 5758950 (להלן - הרכב), באמצעות ניפוץ החלון הקדמי-ימני. המערער 2 ניפץ את החלון בעוד המערער 1 עמד ותצפת בסמוך. המערערים נמלטו מהמקום, עם פעולת ארבעת האורות המהבהבים של הרכב, ונתפסו מיד לאחר מכן. באותן הנסיבות, ממשיך כתב האישום, החזיק המערער 1 על גופו סכין יפנית מתקבעת שלא למטרה כשרה. כתב האישום ייחס למערערים עבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, ולמערער 1 עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

4.      המערערים, באמצעות סנגורם, כפרו בעובדות כתב האישום בכל הנוגע לעבירה של פריצה לרכב. לטענתם, הם לא עלו לכביש בו חנה הרכב ולא שהו בו. במהלך שהייתם באזור, כך המערערים, הם עסקו באיסוף מחטי אורן על מנת לרפד את לול היונים שבהחזקתם. באשר לעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, זו יוחסה תחילה למערער 2 (כתוצאה מטעות סופר) ולאחר תיקון כתב האישום, וייחוס העבירה למערער 1, ביקש האחרון, באמצעות סנגורו, לתקן את תשובתו לכתב האישום וטען כי הסכין נמצא בהחזקתו למטרה כשרה. לטענתו, הסכין שימשה בידיו לחיתוך ברזנט, וכי לאחר שסיים לעשות כן שכח את הסכין בכיס האחורי של מכנסיו.

5.      מטעם המשיבה העידו שלושה שוטרים: יעקב קרודו, שמשון כהן (להלן - כהן) ואייל הייב (להלן - הייב). השוטרים תיארו בעדותם כי במועד האירוע שימשו כבלשים ועסקו בפעילות יזומה נגד עבירות רכוש.

6.      כהן והייב הבחינו במערערים עולים מכיוון השטח המיוער, הממוקם מתחת לכביש העוקף את האוניברסיטה העברית, אל הכביש עצמו, ופסעו אחריהם במרחק מה. לאחר מכן הבחינו השוטרים כי המערערים נעצרו ליד כלי רכב שחנו במקום ולפתע נדלקו ארבעת האורות המהבהבים של אחד מכלי הרכב. הייב הבחין במערער 1 יוצא מהרכב כאשר הוא אוחז בחפץ ורץ לתוך היער. קשר העין בין כהן והייב למערערים אבד למשך פרק זמן מסויים, אך חודש לאחר מכן. כהן הבחין במערערים ועצר אותם.

7.      כהן והייב זיהו את המערערים על פי הבגדים שלבשו, ובעיקר על פי לבושו של המערער 2 - מעיל אדום ברובו עם פסים בצבע לבן וכחול.

8.      בית משפט קמא קיבל את גרסת השוטרים ודחה את גרסת המערערים. בית המשפט מצא את גרסת השוטרים מהימנה. זאת משום שפירטו את הנסיבות הרלוונטיות ולא נמנעו מלכלול פרטים שיש בהם לסייע בידי ההגנה, ובכלל זה איבוד קשר העין עם המערערים. בית משפט קמא סבר כי יש לייחס משקל רב יותר לעדות השוטרים, משום שבמועד הרלוונטי לכתב האישום הם עסקו בפעילות יזומה למניעת עבירות רכוש, ומשכך, היו עדים לאירוע שהתרחש בשעה שהם היו דרוכים במסגרתם תפקידם, ולא אך לאירוע אקראי.

בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי כהן שלל את טענת המערערים לפיה עסקו באיסוף מחטי אורן. כהן גם לא זכר שהמערערים החזיקו בשק של קש, והוא אף נמנע מלציין עובדה זו בדו"ח הפעולה שערך.

עוד ציין בית משפט קמא  כי העובדה שהרכב נפרץ אינה נתונה במחלוקת, וכי דומה שכך גם ביחס למועד הפריצה. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי מעדותו של כהן עולה כי מהתצפית בה עמד ניתן היה להבחין בדרכי גישה לישובים באזור, וכי כהן לא הבחין בחשודים אחרים העוזבים את מקום האירוע.

באשר לטענות הסנגור, לפיהן הייב לא זכר בעדותו את פרטי האירוע ולא היה בידיו להוסיף על הרישומים שערך במועד האירוע, סבר בית המשפט כי אין זה אלא טבעי שעדותו של שוטר הנדרש להעיד על פעילותו השוטפת תבוסס על דוחות שנערכו על ידו במועד האירוע.

9.      לעומת זאת, בית משפט קמא דחה, כאמור, את גרסת המערערים. בית המשפט אמנם מצא כי גרסאות המערערים בחקירתם במשטרה מתאימות זו לזו, אך מנגד הצביע על כך שקיימת אי התאמה מלאה בין גרסתם במועד חקירתם במשטרה לבין עדויותיהם בבית המשפט. כך, המערער 1 טען בחקירתו במשטרה, כי בעת האירוע לא הלך לעבודה בשל כאבי בטן, אך בעדותו אמר כי חזר מהעבודה בשעה 15:30, חצי שעה לפני האירוע.

בית משפט קמא הוסיף עוד כי המערער 1 טען בחקירתו במשטרה כי הוא מצא את השקית לאיסוף הקש ליד העצים. בית המשפט מצא כי גרסה זו קשה, " שכן אין זה סביר כי הנאשמים אשר יצאו מביתם, לגרסתם, כדי ללקט מחטי אורן יצאו מבתיהם בידיים ריקות, וללא כלי שיאפשר להם להכיל את המחטים שיאספו". יתר על כן, עדותו של המערער 1 לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של המערער 2, שהעיד כי לא ייתכן שהוא ומערער 1 יצאו מביתם ללא שקית, וכי הוא זה שהביא שקית לאיסוף העלים.

10.  לבסוף, התייחס בית משפט קמא לעדותו של המערער 1 לפיה חזר מהעבודה ביום האירוע בשעה 15:30. בית משפט קמא קבע כי עדות זו שומטת את הקרקע מתחת לגרסת המערערים לפיה טרם האירוע התקינו ברזנט לשובך יונים שברשותם. בית משפט קמא מצא כי אין זה סביר כי בפרק הזמן הקצר שעמד לרשות המערערים, בין סיום עבודתו של המערער 1 (שעה 15:30) למועד האירוע (שהתרחש בשעה 16:10), הספיקו המערערים להתקין ברזנט. על כן, קבע בית משפט קמא כי המערער 1 לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי החזיק את הסכין למטרה כשרה (קרי: לחיתוך הברזנט, כפי שטען). עוד הוסיף בית משפט קמא כי אין די בטענה בדבר ביצוע עבודות באמצעות סכין אלא יש להציג ראיות של ממש התומכות בטענה זו.

11.  בגזר דינו דחה בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערערים ולהסתפק בהטלת של"צ בלבד. זאת, נוכח חומרת העבירות ומשום שסבר כי ההמלצה מעניקה משקל יתר לאינטרסים של המערערים, מחד גיסא, ואינה נותנת משקל הולם לשיקולי הגמול, ההלימה וההרתעה, מאידך גיסא. לצד זה, התחשב בית משפט קמא בשיקולים לקולא - גילם הצעיר של הנאשמים, אורח חייהם הנורמטיבי (למעט ההרשעה נשוא הערעור) והעבר הפלילי הנקי שלהם. בית משפט קמא אף נתן משקל לפרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע העבירה (קרוב לארבע שנים) ולכך שבתקופה זו לא ביצעו המערערים עבירה נוספת.

טענות המערערים